בית המעיין בית חינוך סביבתי קהילתי ברוח ולדורף

התפתחות עולם הרגש והחוויה של הילד היא המוקד אליו מכוון המאמץ החינוכי. ככל שעולם זה עשיר יותר, מגוון, מלא ריחות, טעמים, תמונות כך יהיה עולמו הפנימי כמבוגר עשיר ומלא. האמצעי שפונה בצורה היפה והשלמה ביותר לנפש הילד בגיל זה היא האמנות. האומנות תבוא לידי ביטוי בדרכים וצורות שונות: החל מעבודת המחברת -אותה מכינים הילדים במו ידיהם, עיצובה, העבודה בה, ודרך שיעורי ציור, עיצוב וסידור הכיתות, ציורי לוח, סיפורים ואגדות. גילוף, סריגה, קליעה, תפירה הם חלק מתחומי הלימוד במערכת השבועית.

״וכי העיסוק באומנות בבית הספר ייעשה כך,שבילד תתעורר,מתוך עיסוקו האמנותי,המשאלה,לתפוס גם בשיכלו,לחבוק גם בחוש המוסר שלו,את אשר למד להכיר מוחשית באמנות כ-יפה,כ-אנושי טהור ובן חורין״. (רודולף שטיינר)

בית המעיין שם כערך את החיבור ההוליסטי בין ערכי חינוך ולדורף ושהייה בטבע. כל מה שקורה במרחבי החוץ ניתן לחבר ביצירתיות והקשבה עמוקה לנפש הילד, כך שהפעילות והשהייה בחוץ תתאים לכל שלב בו הם נמצאים ולתקופות הלימוד אותם לומדים. מפגש שבועי עם הטבע המשתנה בעונות השנה מחזק את הגוף הפיזי, מביא כוחות חיים, מאפשר מפגשים חברתיים וקבוצתיים מגבשים, מעודד שיתוף פעולה, מביא אתגרים מותאמים המאפשרים גדילה והתפתחות לכל הווית הילד. מאפשר מפגש אינטימי ושונה עם מחנך הכיתה בפעילות הכיתתית השונה ביום זה. חינוך ולדורף ואנתרופוסופיה פונים לנפש האדם, היער ומרחבי הטבע פונים לרוח הטבע שבו גם שוכן האדם.

״כשהחיים עוברים במידה מרובה מחוץ לבית, אין ספק שיניבו חספוס מה באישיותו של אדם. יצמיחו עור עבה יותר מעל כמה מסגולות טבענו המוחבאות ביותר, כעור הצומח על פנינו ועל ידינו או כפי שעבודת כפיים קשה שוללת מכפות הידיים משהו מרכותן. הפתרון הטבעי יימצא ביחס שבין הלילה ליום, בין החורף לקיץ. בין המחשבה למעשה, ואז יגדל שיעור האויר ואור השמש במחשבותינו״. (הנרי דייוויד תורו)

אירוע חינוכי, חברתי ואמנותי המביא לשיא את הפעילות החינוכית של בית הספר. ההצגה היא ציון דרך, מעין חניכה עבור הכיתה, התלמידים והמחנך. ההצגה היא מבחן של הוויה, של נוכחות. בתהליך ההצגה (בגילאים הבוגרים), יכול הילד לפגוש את הקשיים שלו ולהתגבר עליהם ובגילאים הצעירים, יפגוש הילד את השלמות והקבוצה, היופי והאמנות.

לימוד שפות זרות מתחיל בכיתה א' (אנגלית וערבית) מתוך תפיסה כי רכישת שפה זרה היא דרך להיכנס לעולמו של האחר. בשלב הראשון כיתות א'-ג' מתרגלים את השפה מתוך שירי ילדים, דקלומים, משחקי מעגל, הצגות, משחקי דיבור - כך הילד יכול להפנים את הנגינה המיוחדת ואת הצליל של השפה. אט אט יצור לעצמו אוצר מילים וקשר פנימי לשפה, שיהווה את התשתית להמשך לימודיו בהמשך.

דמות המחנך והמורה הוא ציר מרכזי בחיי התלמידים וההורים. המחנך פוגש את הכיתה כל בוקר לשיעור התקופה ומלווה את הכיתה לאורך כל היום בשנים הראשונות. קיימת חשיבות ודגש מיוחד על הקשר בין מחנך הכיתה והילדים. הכרות מעמיקה עם כל ילד סוללת דרך לשנים של גדילה והעצמה אישית. מכיוון שעל המורה בבית ספר להוות מודל ודוגמא למבוגר שבו מתגשמות משמעותית מטרות החינוך, עליו להיות בעבודה פנימית מתמשכת. הוא נקרא לחינוך עצמי, קודם כל ביישותו שלו. הוא צריך לשאוף לעורר את עצמו, לפני שהוא מעורר את תלמידיו.

בבית במעיין אנו נוהגים לחגוג יחד את חגי השנה ומפגשים נוספים לאורך השנה. לכל חג ומועד צביון ואופי משלו. המשותף לכולם שכל כיתה מביאה פרי עשייתה מתוך אותה תקופה. כך למשל מסורת ט"ו בשבט בית ספרית הנחגגת במצוק המשקיף לנחל עמוד כאשר הפעילות באחריות הכיתה הבוגרת של בית הספר. לפורים מסורת של מופע פורים שפיל, בו מציג הצוות את מגילת אסתר ותחנות הפעלה בכיתות. בתחילת השנה אנו מקבלים את ילדי כיתה א׳ בטקס במעבר שער הפרחים, ובסוף השנה אנו נפרדים דרך שער הפרחים מבוגרי כיתה ח׳.

כאשר הילד עסוק במלאכה כלשהי תודעתו "רדומה". הוא נתון כל כולו בתוך העשייה, במצב שפועלים בו אינסטינקטים לא מודעים. הוא פועל באמצעות כוח פיזי, פעולות השרירים, כוחות עיצוב וכוחות נפשיים של התלהבות, שמחה, פליאה וחדוות עשייה, הממלאת אותו בחיים מלאי מרץ וחיוניות. בעת היצירה במלאכת יד הילד פורץ את המסגרות. הוא זורם אל העולם שסובב אותו ויוצר עמו קשר חיובי וישיר. הזרימה הזאת לסביבה, ועמה החיבור לחומר הגלם שאיתו הוא עובד, אף מעודדת יחסים חברתיים חמים וקשר אנושי מבורך. בחינוך ולדורף אנו מתייחסים למלאכת היד ככוח מעצב אישיות המהווה בסיס לחיי נפש וחשיבה בריאים והרמוניים.